יש מדינות שבהן התחבורה היא החלק המלחיץ של הטיול, ויש את דרום קוריאה. אחרי יום אחד שם תבינו למה מטיילים מנוסים מדברים על התחבורה הקוריאנית בהערצה: רכבות שיוצאות בשנייה שכתוב עליהן, מטרו שמגיע לכל פינה עם שילוט מלא באנגלית, כרטיס אחד קטן שעובד בכל המדינה, וטיסת פנים לאי טרופי במחיר של ארוחת ערב זוגית. במדריך הזה נסדר לכם את כל התמונה, מהרגע שאתם נוחתים באינצ’ון ועד ההחלטה אם בכלל צריך רכב שכור (ספוילר: כמעט אף פעם לא).

למה קוריאה היא גן עדן למי ששונא לנהוג

קוריאה בנתה את עצמה מחדש אחרי מלחמת קוריאה, וכשבונים מדינה מאפס במאה העשרים, בונים אותה סביב רכבות. התוצאה היא אחת מרשתות התחבורה הצפופות והמדויקות בעולם: רכבת מהירה שחוצה את המדינה כולה בפחות משלוש שעות, מטרו עירוני בכל הערים הגדולות, אוטובוסים בין-עירוניים שיוצאים כל רבע שעה, וכל זה במחירים שמרגישים כמו טעות לטובתכם.

הנקודה החשובה למטיילים: כל המערכת הזאת נגישה לחלוטין באנגלית. שילוט, מכונות כרטיסים, אפליקציות, כריזות ברכבות. גם בלי מילה אחת בקוריאנית תתמצאו תוך יום. רק זכרו את הכלל שכבר למדתם במדריך למטיילים בפעם הראשונה: הניווט נעשה עם Naver Map או Kakao Map, לא עם גוגל מפס.

T-money: הכרטיס הקטן שפותח את כל המדינה

הקנייה הראשונה שלכם בקוריאה, עוד לפני הקפה הראשון, היא כרטיס T-money. זה כרטיס תחבורה נטען שעולה כמה אלפי וון (בסביבות 10 עד 15 שקל לכרטיס עצמו), ואותו קונים בכל חנות נוחות: GS25, CU, 7-Eleven, יש אחת בכל פינה, כולל בשדה התעופה.

איך זה עובד:

  • קונים את הכרטיס בקופה ומבקשים לטעון אותו במזומן. טעינה ראשונה של 20 עד 30 אלף וון תספיק לכמה ימים בסיאול.
  • מצמידים את הכרטיס לקורא בכניסה למטרו או לאוטובוס, ושוב ביציאה. המערכת מחשבת את המחיר לבד לפי המרחק.
  • טוענים מחדש בכל חנות נוחות או במכונות שבתחנות המטרו, שם יש גם ממשק באנגלית.

והחלק הכי שימושי: הכרטיס עובד בכל הערים בקוריאה. אותו T-money שקניתם בסיאול יעלה אתכם על המטרו בבוסאן, על אוטובוס בגיונגג’ו ועל קו חוצה-אי בג’ג’ו. הוא גם משמש אמצעי תשלום בחנויות נוחות, במכונות אוטומטיות ובחלק מהמוניות. זוג שמטייל שבועיים פשוט מסתובב עם שני כרטיסים כאלה וחי בשלווה.

המטרו של סיאול: מהגדולים בעולם וקל להפליא

מערכת המטרו של סיאול היא מהגדולות והעמוסות בעולם, יותר מ-20 קווים שמכסים כל סנטימטר של המטרופולין, ובכל זאת היא מהקלות ביותר להתמצאות. כל תחנה מסומנת במספר ובצבע של הקו, השילוט באנגלית מלא ומופיע בכל מקום, והכריזות ברכבת רצות גם באנגלית.

כמה דברים ששווה לדעת:

  • נסיעה בסיסית עולה בסביבות 1,500 וון, שהם כ-5 שקלים. גם נסיעה ארוכה מקצה לקצה תעלה פחות מעשרה שקלים.
  • Naver Map מציג לכם לא רק את המסלול אלא גם את מספר הקרון שכדאי לעלות אליו כדי לצאת הכי קרוב ליציאה הנכונה. שימו לב למספרי היציאות (Exit 3, Exit 7 וכן הלאה), כל כתובת בסיאול מתוארת דרכן.
  • שעות העומס, 8 עד 9 בבוקר ו-6 עד 7 בערב, הן חוויה בפני עצמה. אם אתם לא חייבים, אל תיכנסו אז לקו 2.
  • המטרו נסגר בסביבות חצות. אחרי זה עוברים למוניות, שהן ממילא זולות.

גם בבוסאן, בדגו, בגוואנגג’ו ובדג’און יש מטרו, קטן יותר אבל באותה שיטה בדיוק, ואותו T-money עובד בכולם.

KTX: סיאול לבוסאן בשעתיים וחצי

ה-KTX היא הרכבת המהירה של קוריאה, והיא הדרך לחצות את המדינה. הקו המרכזי מחבר את סיאול לבוסאן, כ-400 קילומטר, בשעתיים וחצי בערך, במהירות של עד 300 קמ”ש. יושבים, שולפים קימבאפ מחנות הנוחות, ולפני שסיימתם את הפרק בסדרה אתם בצד השני של המדינה.

כרטיס סיאול-בוסאן במחלקה רגילה עולה בסביבות 150 עד 180 שקל לכיוון. מזמינים באחת משתי דרכים:

  • אפליקציית Korail (נקראת Korail Talk): ממשק באנגלית, בוחרים תאריך ושעה, משלמים בכרטיס אשראי זר בלי בעיה, והכרטיס נשמר בטלפון.
  • בתחנה: מכונות עם ממשק אנגלית מלא או דלפק מאויש. ברוב הימים תמצאו מקום גם באותו יום, אבל בסופי שבוע ובחגים קוריאניים הרכבות מתמלאות, אז שווה להזמין כמה ימים מראש.

חוץ מבוסאן, ה-KTX מגיע גם למזרח (גנגנונג וחבל גנגוון), לדרום-מערב (גוואנגג’ו, מוקפו) ולעוד עשרות יעדים. יש גם רכבות איטיות וזולות יותר בשם ITX ומוגונגהווה לקווים אזוריים.

רוצים אפליקציות תחבורה שעובדות?eSIM מ-$5, לנאבר ולקקאו

Korail Pass: הכרטיסייה שרק תיירים מקבלים

אם אתם מתכננים יותר מנסיעת רכבת ארוכה אחת, תכירו את Korail Pass: כרטיסייה לנסיעות חופשיות ברשת Korail, כולל ה-KTX, שמיועדת לתיירים בלבד. קוריאנים לא יכולים לקנות אותה, וזה בדיוק מה שהופך אותה למציאה.

העיקרון פשוט: בוחרים גרסה של 2, 3, 4 או 5 ימי נסיעה, שאותם מנצלים בתוך חלון של 10 ימים. בימים שבחרתם נוסעים כמה שרוצים, לכל מקום שהרשת מגיעה אליו.

שני דברים קריטיים:

  • קונים מראש אונליין בלבד, באתר של Korail או דרך משווקים מורשים, לפני שמגיעים לקוריאה או לפחות לפני הנסיעה הראשונה. אי אפשר לקנות אותה בדלפק בתחנה כמו כרטיס רגיל.
  • החישוב: הכרטיסייה מתחילה להשתלם החל משתי נסיעות ארוכות. סיאול-בוסאן הלוך ושוב כבר שקול בערך למחיר גרסת היומיים, וכל נסיעה נוספת היא רווח נקי. מסלול קלאסי של סיאול, גיונגג’ו ובוסאן הוא בדיוק התרחיש שבו הכרטיסייה מנצחת.

מי שעושה רק סיאול-בוסאן בכיוון אחד (למשל ממשיך משם בטיסה לג’ג’ו) יקנה כרטיס בודד ויחסוך את ההתעסקות.

AREX: מנמל התעופה אינצ’ון היישר אל העיר

נחתתם באינצ’ון? רכבת ה-AREX (Airport Railroad Express) מחכה לכם קומה מתחת לטרמינל. יש לה שני מצבים:

  • רכבת האקספרס: ישירה, בלי עצירות, מגיעה לתחנת סיאול המרכזית בכ-45 עד 50 דקות. מחיר בסביבות 30 שקל, מושבים מוזמנים מראש.
  • הרכבת הרגילה (All Stop): עוצרת בתחנות ביניים, לוקחת קצת יותר שעה לתחנת סיאול, ועולה בסביבות 12 עד 15 שקל בלבד. משלמים איתה ב-T-money כמו במטרו רגיל, והיא הבחירה הנכונה למי שישן בהונגדה, כי היא עוצרת שם בדרך.

יש גם אוטובוסי לימוזין שמגיעים ישירות לשכונות המלונות, פתרון נוח למי שנוחת עם מזוודות גדולות ולא רוצה החלפות, במחיר של 40 עד 55 שקל בערך.

אוטובוסים בין-עירוניים: הסוד השמור של המטיילים

לכל מקום שהרכבת לא מגיעה אליו, מגיע אוטובוס. רשת האוטובוסים הבין-עירוניים של קוריאה היא מהמשוכללות בעולם: טרמינלים מסודרים בכל עיר, יציאות בתדירות גבוהה, וכיסאות שמביישים מחלקת עסקים. שווה להכיר את קטגוריית ה-Premium: מושבים רחבים שנפתחים כמעט לשכיבה, מסכים אישיים, ומחיר שעדיין נמוך מרכבת.

אוטובוסים הם הדרך הטבעית להגיע ליעדים כמו סוקצ’ו והפארק הלאומי סוראקסן, לג’ונג’ו של ההאנוקים, או לאנדונג. מזמינים באפליקציות המקומיות או פשוט בטרמינל, ולרוב יש מקום גם ברגע האחרון, חוץ מסופי שבוע וחגים.

טיסות פנים: ג’ג’ו במחיר של ארוחת ערב

לאי ג’ג’ו אין גשר ואין רכבת, אבל יש משהו טוב יותר: קו התעופה סיאול-ג’ג’ו הוא מהעמוסים בעולם, עם עשרות טיסות ביום, רובן יוצאות מנמל גימפו הקרוב למרכז סיאול (ולא מאינצ’ון). התחרות האדירה בין חברות הלואו-קוסט הקוריאניות מוזילה את המחירים לרמות מגוחכות: כרטיס לכיוון עולה בדרך כלל בין 80 ל-200 שקל, תלוי ביום ובשעה. הטיסה עצמה נמשכת כשעה.

טסים גם מבוסאן לג’ג’ו, קו נוח למי שעושה את המסלול הקלאסי ולא רוצה לחזור לסיאול באמצע. מזמינים באתרי החברות או בהשוואת מחירים רגילה, ורצוי לא להשאיר את זה לרגע האחרון בסופי שבוע.

מוניות: זולות ויעילות ממה שציפיתם

מוניות בקוריאה הן לא מותרות, הן חלק שגרתי מהתחבורה, בזכות מחירים נמוכים משמעותית מישראל. נסיעה קצרה בסיאול תעלה בסביבות 13 עד 20 שקל, ונסיעת לילה חזרה למלון אחרי שהמטרו נסגר לא תכאיב.

את המוניות מזמינים באפליקציית Kakao T, הגרסה הקוריאנית של אובר: מזינים יעד (אפשר באנגלית), רואים מחיר משוער, והנהג מגיע אליכם. זה פותר את בעיית התקשורת עם נהגים שלא דוברים אנגלית, כי היעד כבר מוזן במערכת. משלמים בכרטיס אשראי דרך האפליקציה או במזומן, וטיפ לא נהוג ולא מצופה.

אז צריך לשכור רכב? כמעט אף פעם לא

אחרי כל מה שקראתם, התשובה כבר ברורה: בחצי האי הקוריאני אין שום סיבה לשכור רכב. הרכבות מהירות מהכביש, החניה בערים יקרה ומייאשת, הפקקים בסיאול עושים כבוד לאיילון, והשילוט בכבישים פחות ידידותי מאשר בתחבורה הציבורית. רכב שכור בקוריאה היבשתית הוא הוצאה שקונה לכם בעיקר עצבים.

החריג האחד והמשמעותי: ג’ג’ו. באי התחבורה הציבורית מבוססת על אוטובוסים איטיים, האטרקציות מפוזרות סביב מעגל של 180 קילומטר, ורכב שכור הופך יומיים טובים לחוויה מושלמת. שם, ורק שם, שווה לשקול השכרה, עם רישיון נהיגה בינלאומי שמסדרים בישראל לפני הטיסה.

השורה התחתונה: T-money בכיס, אפליקציית Korail בטלפון, ו-Kakao T לגיבוי, וכל קוריאה פרושה לפניכם. עכשיו נשאר רק להחליט לאן, ובשביל זה מחכה לכם המדריך למסלול הקלאסי שלנו, מסיאול ועד ג’ג’ו יום אחרי יום.